במאמר הזה אנסה לענות על השאלות שלכם בנוגע לבחירת מטפל פסיכותרפיסט טוב.
אביא כאן גם נתונים מהשטח – הגדרות הנוגעות לפסיכותרפיה, לחוק הפסיכותרפיה ולכללים להכשרתו המקצועית של פסיכותרפיסט.
אשתף אותכם בדוגמאות מההיסטוריה האישית והמקצועית כפסיכותרפיסטית, אציע פרשנויות אישיות ואכתוב את דעתי בנוגע לשאלות החשובות: האם חשוב לעבור דווקא טיפול פסיכותרפיה? מה הופך פסיכותרפיסט לטוב? מה תורם לתהליך הטיפולי והופך אותו לממוקד ואפקטיבי יותר? ולעתים – מה בכלל מאפשר לתהליך טיפולי להתרחש ולמצות את עצמו?
אשתף גם בנקודות העיקריות מתוך הרצאתו של פרופסור עמנואל ברמן ״מי ראוי להיות פסיכותרפיסט״. עמנואל ברמן מדבר בכנות ובצניעות רבה, ואני מסכימה ומזדהה לחלוטין עם דבריו.
בנוסף, אתן לכם כמה טיפים: א׳ – לבחירת מטפל מתאים עבורכם. ב׳ – לאופן, בו אתם ניגשים לטיפול מבחינת הידע התיאורטי הבסיסי שלכם על הטיפול, מה כדאי לכם לדעת ולברר בעצמכם ו/או יחד עם המטפל, לפני שאתם ניגשים לטיפול.
מה זה פסיכותרפיה?
פסיכותרפיה היא, בבסיס שלה, טיפול נפשי. (פסיכו=נפש, תרפיה=טיפול). ככה שבאופן הכי פשוט פסיכותרפיה היא למעשה הפרקטיקה של פסיכולוגיה. העניין הוא שטיפול נפשי יכול להגיע בכל מיני צורות ומכל מיני כיוונים, ולכן לשייך אותו לאסכולה מסוימת זה בעייתי בעיני. גם מטפלים באומנות יכולים לתת טיפול נפשי, גם מטפלים בעזרת בעלי חיים, גם מטפלים בפסיכודרמה וכו'. אין, ולא יכולה להיות, גישה אחת בלעדית שהיא "הנכונה" לטיפול נפשי. בעיקר כי אנחנו לא בדיוק יודעים מה זה נפש, חוץ מזה שזה דבר מורכב. הייתי אומרת שכל טיפול שהמטרה שלו היא לטפל בנפש האדם הוא פסיכותרפיה.
מהי הכשרתו של פסיכותרפיסט על פי החוק?
חוק הפסיכותרפיה
הסיפור עם חוק הפסיכותרפיה הוא בעיקר שאין כזה, למרות שכבר עשרות שנים מנסים לקדם אותו. הסכנה בזה היא שלמעשה כל אחד יכול לקרוא לעצמו היום פסיכותרפיסט, ולהתחיל לטפל באנשים. גם אם הוא למד שלושה ימים וגם אם לא למד אפילו שניה. יוסי יכול להכין שלט "יוסי פסיכותרפיה", לתלות על הדלת ולצאת לדרך. מה הסכנה בזה? שהוא לא עבר הכשרה. הרי אף אחד לא היה הולך לרופא שלא למד רפואה, או היה מזמין חשמלאי שלא עבר הסמכה.
קריטריונים להכשרה של פסיכותרפיסט.
באופן חוקי, בישראל אין קריטריונים ברורים להכשרה של פסיכותרפיסט, מכיוון שאין חוק פסיכותרפיה, וזו הסכנה. אם אין קריטריונים ואין פיקוח – התחום למעשה פרוץ לחלוטין. מה שכן קיים – זה קריטריונים של איגודים שונים, כמו האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה. האיגוד מנסה לעשות סדר ולהגדיר קריטריונים לפסיכותרפיסטים הרשומים באיגוד, שהם: תואר ראשון, במידה והתואר לא בפסיכולוגיה – הכרחי להשלים קורסי מבוא לתואר בפסיכולוגיה. השלמות אלה הן התנאי לתוכנית מקצועית של 3 שנים בלימודי פסיכותרפיה (גם אם התוכנית מספקת בסיומה תואר שני וגם אם לא). בנוסף, ההכשרה מחייבת טיפול עצמי ארוך ומעמיק, מספר שעות של פרקטיקום (עבודה מעשית), ומספר שעות של הדרכה קבוצתית והדרכה פרטנית.
מה הופך פסיכותרפיסט לטוב?
האם הכשרה אקדמית רצינית מספיקה כדי להיות פסיכותרפיסט טוב?
אחרי שדיברנו על הקריטריונים ההכרחיים של ההכשרה האקדמית, בואו נבדוק ביחד, האם ההכשרה בלבד מספיקה כדי להיות פסיכותרפיסט טוב.
ויקטור פרנקל באחת ההרצאות שלו סיפר סיפור מצחיק, כשניסה להסביר מהי רוחניות. זה הסיפור לפניכם.
איש אחד שמגיע לרב ושואל אותו: כבוד הרב, איך אוכל לבדוק אם החתול באמת אכל חבילה של 200 גרם חמאה? החבילה נעלמה ולא היה אף אחד בחדר חוץ מהחתול. הרב אומר לו: תביא את החתול ונבדוק אם הוא זה שאכל את החמאה. האיש מביא את החתול, הרב שם את החתול על המשקל ואומר: אני רואה על המשקל 200 גרם, כן, זה בדיוק המשקל של החמאה, אז איפה החתול?
הכשרה אקדמית עבור המטפל יכולה להיות כמו החמאה לחתול. המטפל יכול לאכול את כולה, לחקור וגם ללמד בעצמו, אבל האיכויות האנושיות של המטפל לא ניתנות דרך ההשכלה האקדמית, אין להם משקל פיזי ולא ניתן למדוד אותן על ידי קריטריונים כלשהם.
האם היסטוריה אישית ומניעים אישיים של המטפל רלבנטיים למקצועיות שלו?
פעם מרצה אמר לנו באחת ההרצאות: כל מטפל איפשהו רוצה לטפל גם בעצמו. אם הוא לא רוצה – עדיף שלא יעסוק בטיפול.
מה שהניע אותי לפנות ללימודי פסיכותרפיה, בזמן שכבר הייתי מוזיקאית מקצועית, היה הסקרנות והשאלה שלא הניחה לי ועליה לא מצאתי מענה: מה הולך שם? מה הולך שם בטיפול?
בפעם הראשונה כשפניתי לטיפול, לא היה לי מושג מה זה טיפול פסיכולוגי ומה זה פסיכותרפיה. הייתי צעירה מאוד, הסתמכתי על המלצה מחבר טוב ופניתי לפסיכולוגית. היום אני רואה כמה טעויות נעשו בטיפול הזה, אבל אז הרגשתי שהמסגרת הטיפולית מסחררת אותי ומעמיקה אפילו עוד יותר את אותה המערבולת ממנו רציתי לצאת. זאת הייתה הצומת בחיים שלי שהובילה אותי לחשוב על הטיפול ועל מה נעשה שם. שאלתי את עצמי המון שאלות והתחלתי לחקור. ישבתי שעות בספריה של האוניברסיטה וקראתי וחקרתי.
המחקר העצמאי שלי לא רק שלא סיפק לי תשובות – השאלה שלי ״מה קורה שם בטיפול״ רק הלכה והעמיקה. ככל שקראתי יותר – הרגשתי שאני מתרחקת יותר ויותר מהתשובות.
ואז קיבלתי את ההחלטה להתחיל לימודי פסיכותרפיה בגישה אקזיסטנציאליסטית.
באותם הימים הארוכים שביליתי בספריה, רציתי להבין את המסגרת הטיפולית ואיך היא התפתחה, את החשיבה הטיפולית, את המקורות, את המושגים והתיאוריות, את התורה כולה. מצד אחד ידעתי שאני חייבת ללמוד ולהבין את הבסיס, כי בלעדיו לא רק שאי אפשר ללמוד את המקצוע. תורת הפסיכולוגיה היום היא חלק נכבד מהתרבות המערבית והיא מושרשת חזק בחברה שלנו בתחומים רבים.
מצד שני – בחרתי בגישה אקזיסטנציאליסטית קיומית, כי רציתי להיות במקום כזה במקצוע, בו אוכל לבחור איך להשתמש במושגים ובתיאוריות ואיך לפרש אותם.
הטיפול מציע הסתכלות מסוימת על החיים. ואני, כאשת מקצוע, כפסיכותרפיסטית בגישה אקזיסטנציאליסטית, בוחרת מה לקחת ממנה ומה לא.
אותה השאלה שהפכה לגורלית אצלי ״מה הולך שם בטיפול״, נשארה לפעום בי ולהניע אותי להמשיך להעז לשאול שאלות, להמשיך בחקירה האישית והמקצועית.
האם עבר מקצועי אחר תורם למקצועיות של המטפל?
טיפול עוסק בנפש האדם ובדרכו של אדם בעולם. תאוריות מקצועיות מציעות דרכים להסתכל על האדם ועל הקיום האנושי. יחד עם זה, תחומי אמנות למשל, עוסקים גם הם בסוגיות האלה בדיוק. רק שהם מפרשים וקוראים לתופעות האנושיות אחרת.
ככל שהאדם, איש מקצוע טיפולי, הולך ומעמיק ביותר מתחום אחד בחיים – הוא מגלה עם הזמן הלימה בין התחומים. ככל שמרחיב את הידע, מוצא שהתחומים מדברים על אותם הדברים בדיוק.
יוגיסט מנוסה, גורו, יכול ללמד אותך פסיכולוגיה לא פחות טוב מהמרצה באוניברסיטה בחוק למדעים הקוגניטיביים. הוא, הגורו, ישתמש בשמות אחרים וסגנון ההסבר שלו יהיה שונה. אבל בסופו של דבר מהות הדברים תהיה אותה המהות.
למשל, יוגיסט ידבר איתך על המצב הפנימי שתרצה להגיע אליו בזמן התרגול ובכלל בחיים, ויספר לך על שתי ציפורים – אחת בלב והשנייה על העץ מסתכלת מהצד. זה תיאור של מצב מנטאלי בו יש לאדם מודעות למצבו, הוא מסוגל לשהות בו ולהסתכל עליו מהצד בעת ובעונה אחת. והתהליך שתעבור בתרגול יוגה על מנת להגיע למצב הזה – יהיה תהליך טיפולי.
דוגמה נוספת מעולם המוזיקה. כל מנגינה יש בה רצף של צלילים משולבים בהפסקות. הפסקות שמסומנות בתווים ולא מסומנות – הנשימה שהנגן לוקח בין הפראזות.
בלי ההפסקות, בלי רגעי השקט, אין מנגינה. הרבה פעמים אנחנו שוכחים את זה בחיים וסבורים שרק ביטוי קולי כלשהו יספק ״אישור״ לקיומנו, אבל לא ככה הדבר. יש מנגינות בהם יש שתיקות ארוכות בין הצלילים ויש להן קצב משלהן.
כך גם אנחנו.
אז, איך עבר מקצועי אחר תורם לטיפול? התרומה העיקרית היא – שהמטפל ״יורד מהעץ הגבוה״ עליו הוא יושב ואוחז בתיאוריות הפסיכולוגיות היפות שלמד ומתחיל להסתכל בצניעות ובחוכמה רבה יותר על הקיום האנושי.
האם חשוב שתהיה התאמה בין המטפל למטופל?
כל אחד מאתנו הוא אוקיינוס של תכונות ומאפיינים, כאלה שבאים לידי ביטוי בחיים ברמה כזאת או אחרת, בזמנים כאלה ואחרים, וכאלה שלא. כל אחד מאיתנו, המטפלים, יכול למצוא בתוכו איזשהו הדהוד למה שהמטופל אומר בפגישה וחלק חשוב מהעבודה שלנו זה להיות קשובים ולאפשר להדהוד הזה להתרחש. אם דברי המטופל לא נוגעים בנו בשום אופן, זה אומר שלא מצאנו את המקום בו שנינו נפגשים.
יש מצבים בהם המטפלים לא מסוגלים ולא מעוניינים לפגוש צדדים מסוימים בתוך עצמם וזה לגיטימי, גם במחיר ההתקדמות של הטיפול. יש מצבים, בהם המטופל חושף צדדים, שהמטפל הספציפי לא מסוגל לפגוש או לא מעוניין לפגוש בזמן המסוים הזה. במצב הזה, שיכול להיות מאוד לא נעים ומבאס, המטפל עלול להחליט שלא מתאים לו לטפל במקרה הספציפי. כדי להימנע כמה שאפשר ממצבים מהסוג על המטפל לעשות עבודה מעמיקה עם עצמו, ולהבין עם איזה מצבים הוא לא יכול לעבוד.
לכן, הבירור שלכם והשיחה המקדימה עם המטפל חשובים לשני הצדדים.
התאמה טובה בעיניי, כזאת שיש בכוחה לקדם את הטיפול מקסימלית ולהיטיב למטופל – היא קורית כאשר מקומות בהם המטופל והמטפל נפגשים, הם המקומות הנכונים לשני הצדדים לפגוש אותם.
נכונים, לא כי גם המטפל מעוניין לעבוד על אותם הקשיים שהמטופל מביא (אגב, גם מצב כזה קורה והוא לאו דווקא פסול, אולי להפך), אלא שהמטפל מכיר את הצדדים בתוכו מתוך הנסיון האישי, ולא רק מתוך ספרי התיאוריה, מבין אותם ויכול לחוות אותם יחד עם המטופל.
זה בדיוק מצב ההתאמה בין המטפל למטופל. העבודה של המטפל שהיא ההקשבה שלו למטופל ולעצמו, חקירה ולמידה עצמית מתמשכת – היא קריטית כדי לאפשר לתחושת ההתאמה להתרחש, במידת האפשר.
למה חשוב לעבור טיפול אצל פסיכותרפיסט טוב?
פסיכותרפיסט טוב, מטפל טוב, לא ישאף לפתור לך את הבעיה איתה הגעת, אלא יעזור לך להחזיר לעצמך את האמונה שלך בעצמך, להבין את הדרך שלך, להחזיר לעצמך את הכוחות ואת היכולות להמשיך בה.
לא הייתי אומרת שחשוב לכל אחד לעבור טיפול אצל פסיכותרפיסט, או אצל פסיכולוג, ובכלל – לעבור טיפול פסיכותרפיה.
פסיכותרפיה זה לא תורה מסיני. וקיימות אפשרויות נוספות בהן אפשר להיעזר להגיע למטרות האלה.
גדלתי על הוראה פרטנית, למדתי לנגן אצל מורה מגיל 6. גם באקדמיה למוזיקה השיעורים הפרטניים היו ליבת התואר. בהמשך צברתי נסיון הוראה בעצמי ולימדתי תלמידים רבים. אין לי צל של ספק שהוראה מושקעת, מורה קשוב שנותן את הנשמה לתלמיד, מסגרת כזאת יש בכוחה ללמד, להצמיח ולרפא. ואני לא מדברת רק על מסגרת להוראת מוזיקה, אלא על כל תחום יצירתי ומפתח עם מסגרת למידה מתאימה.
גם היום, כפסיכותרפיסטית, אני ממשיכה לשלב בטיפול אלמנטים שונים מתחום ההוראה, אלמנטים שממקדים טיפול והופכים אותו לאפקטיבי יותר.
כמה טיפים לבחירת פסיכותרפיסט טוב:
אם אתם כן מרגישים שנכון לפנות לפסיכותרפיסט ולטפל בסוגיה ספציפית שמקשה עליכם, הייתי מציעה לכם לשים לב לכמה דברים לפני שאתם מתחילים טיפול.
להקשיב להמלצות זה מעניין, אבל הן לאו דווקא יספקו מידע רלוונטי על ההתאמה של המטפל אליכם ולכן – על הצלחת הטיפול.
לפני שאתם באים לטיפול, חשוב שתבואו עם קצת ידע בסיסי על הטיפול באופן כללי, על איך הוא עובד, ועל הגישה הספציפית של המטפל שהתכוונתם לפנות אליו לטיפול.
כדאי לקרוא קצת על טיפול פסיכולוגי ועל פסיכותרפיה במקורות שונים.
לבקש הסבר בסיסי מהמטפל על הטיפול, לברר אצל המטפל איך הוא מניח שתוכלו להתקדם בטיפול.
כן לשאול לגבי משך הטיפול, גם אם לא ניתן לתת הערכה מדויקת לגבי מספר מסוים של פגישות, חשוב שתהיה הערכה גסה כלשהי.
אני באופן אישי מציעה לשאול את רוב השאלות בשיחה טלפונית מקדימה. או/ו בסיום הפגישה הראשונה.
מי ראוי להיות פסיכותרפיסט? – התייחסות למאמר של פרופסור עמנואל ברמן
אני רוצה להתייחס למאמר של עמנואל ברמן ״מי ראוי להיות פסיכותרפיסט״. מאמר מקיף ומאוד חשוב. המאמר נכתב בעקבות הרצאתו שנתן באוניברסיטת חיפה בשנת 2012, והוא רלוונטי להיום.
אם תרצו להקשיב להרצאה המלאה של עמנואל ברמן, כנסו לקישור הזה.
על פי פרויד עצמו, מה שגורלי – זה ההכשרה הספציפית ולא הרקע הקודם. אנה פרוייד הייתה במקצועה גננת, והפכה לפסיכואנליטיקאית אחרי ההכשרה שקיבלה מפרויד עצמו. כך גם אוטו ראנק, היה במקצועו חוקר ספרות. ואריק אריקסון שעסק בחינוך. בתקופה שלנו נזכיר את הפסיכואנליטיקאית ג׳וליה קריסטבה, שהמקצוע העיקרי שלה הוא בלשנות וספרות.
עמנואל ברמן משתמש בדוגמה של התלמיד של פרויד שנתבע כי היה אנליטיקאי, בלי שהייתה לו הכשרה כרופא, בתקופה שכל האנליטיקאים היו קודם כל רופאים. פרויד היה עד *הגנה* במקרה הזה, עמד לצד התלמיד שלו, ואמר שלא משנה מה ההכשרה הקודמת שלו, העיקר שהוא עבר הכשרה בפסיכואנליזה. זה היה תקדימי. אם היה נשמר הכלל שרק רופאים יכולים לעסוק באנליזה (כי זה הכלל שהיה למעשה בראשית תחום הטיפול הפסיכולוגי), לא היו לנו חצי מהתיאורטיקנים והתיאורטיקניות החשובים והחשובות ביותר, בין השאר אנה פרויד, מלאני קליין, אריק אריקסון ואוטו ראנק. מישהו יכול בכלל לדמיין את עולם הפסיכולוגיה היום בלעדיהם? אותה אנומליה שברמן מדבר עליה היא זו שבין השאר מאפשרת את ההתפתחות של התחום.
אז, איך לבחור פסיכותרפיסט טוב?
עמנואל ברמן מציין כי עמדתו של פרויד נכונה לא רק לפסיכואנליזה, שהיא ענף אחד של פסיכותרפיה, אלה לכל ענפי פסיכותרפיה. העיסוק בפסיכותרפיה בהצלחה תלוי קודם כל לא ברכישת מקצוע ספציפי כלשהו, אלא במכלול של גורמים אישיותיים כמו רגישות אמפטית, אינטליגנציה רגשית, יכולת להכלה, סבלנות, סף תסכול גבוה, יכולת לורבליזציה של רגשות ועוד. וכמובן הכשרה מתאימה רצינית רבת שנים שכוללת לימוד תיאורטי, הדרכה, ומעל לכל – טיפול אישי רציני ומקיף.
יחד עם זה, מדגיש עמנואל ברמן, כדאי לקחת בחשבון, שלעתים ההתמחות הקלינית אצל הפסיכולוגים מדגישה את ההיבט המחקרי ולא ההיבט הטיפולי.
לגבי ההכשרה המתאימה – כדאי תמיד לברר, לפני שאתם פונים לטיפול, ולהחליט לעצמכם אילו הם הקריטריונים חשובים לכם באופן אישי, על פיהם תוכלו לבחור את המטפל שלכם.
מאחלת לכם המון בהצלחה בטיפול.
קרדיטים: הציור של לאו ריי
