במאמר הקצר הזה אני מנסה להקיף נושא אינסופי – ריקנות. מנסה להבין את תחושת הריקנות ולהסביר אותה. להבין ממה היא נובעת ולשאול לא מעט שאלות: האם ריקנות היא נתון קיומי משותף לכולנו? האם היא חלק משלבי ההתפתחות האנושית? חלק משלבי התפתחות תקינים? או שלא תקינים? או שגם וגם וגם?
איך להתמודד עם תחושת ריקנות? האם יש מתכון אחד ובטוח להתמודדות הזאת? האם תחושת ריקנות שונה מאדם לאדם? האם תחושת ריקנות מזיקה לנו? האם היא תורמת לנו? אם כן, אז איך בדיוק?
מהי תחושת ריקנות?
תחושת הריקנות, או, נכון יותר – הריקנות עצמה, היא נתון קיומי. העניין הוא – איך אנחנו חווים אותה? מהי תחושת הריקנות האישית שלנו? איך אנחנו מפרשים אותה לעצמנו? האם אנחנו בכלל ערים למקומות ״הריקים״ שבתוכנו? עד כמה הריקנות שבתוכנו היא נסבלת עבורנו? עד כמה אנחנו לומדים למנף את הריקנות לעשיה, ואולי אפילו להנות ממנה? ועד כמה אנחנו נכנעים לה ונבלעים לתוכה?
תחושת הריקנות יכולה להיות חוויה זמנית. כולנו מכירים רגעים בהם אנחנו מרגישים ריקנות. הרבה פעמים תחושת הריקנות באה בעקבות שינוי משמעותי, סיום של שלב בחיים, פרידה מאדם קרוב, או בעקבות משבר אישי או קולקטיבי.
כמו שתחושת הריקנות יכולה להיות מצב חולף, היא יכולה להיות גם מצב תמידי, איתה האדם מתמודד באופן קבוע.
איך זה מרגיש לחוות תחושת ריקנות תמידית?
נטייה להתמכרויות, המלווה בתחושות ניכור, ניתוק ואדישות, יכולה להתפתח בעקבות שיבוש תקשורת בינאישית בגילאים צעירים, בשלבי התפתחות מוקדמים.
נטייה להתמכרות משתנה מאדם לאדם בעוצמות שלה ובאופן ההתמודדות איתה. רובנו קצת מתמכרים למשהו או למישהו מפעם לפעם. לפעמים – לגלישה באינטרנט, לפעמים – לסיגריות, וכו׳. ולפעמים – לאדם.
לפעמים אנחנו מתמכרים אפילו מתוך בחירה. השאלה היא עד כמה ההתמכרות מזיקה ומפריעה לנו בחיים, ועד כמה היא מזיקה לאחרים.
מה ההתמכרות עושה בדיוק? לאיזה צורך שלנו היא עונה? היא ממלאת את הריקנות, את ה״חורים הריקים״ שנוצרו מתישהו בעבר הרחוק. לכולנו יש כאלה. כולנו חווינו את כאבי ההיוולדות לעולם, כולנו חווינו היפרדות מהרחם המושלם החם והמזין. כולנו למדנו להיפרד מאמא. השאלה היא, שוב, עד כמה… עד כמה כאב ההיפרדות הוא נסבל עבורנו, עד כמה אנחנו מסוגלים להתמודד איתו במהלך החיים. עד כמה אנחנו לומדים ליצור מתוך המקום הריק ולמלא אותו במשמעות.
יהודה עמיחי כתב:
כְּשֶׁאָדָם נֶעֱזָב עַל יְדֵי
אַהֲבָתוֹ, מִתְפַּשֵּׁט בְּתוֹכוֹ
חָלָל עָגֹל כְּמוֹ מְעָרָה
בִּשְׁבִיל נְטִיפִים מֻפְלָאִים. לְאַט
כְּמוֹ הַמָּקוֹם הָרֵיק
הַשָּׁמוּר בְּתוֹךְ הַהִיסְטוֹרְיָה
לְמַשְׁמָעוּת, לְתַכְלִית וּלְדִמְעוֹת.
תחושת ריקנות – למה זה קורה?
תחושת הריק והגישה הדינמית – מלני קליין
מלני קליין, פסיכואנליטיקאית ופסיכותרפיסטית יהודייה שפעלה בלונדון, הייתה אחת האנליטיקאיות המשפיעות ופורצות דרך. נקודת המוצא של מלני קליין הייתה פרוידיאנית, אבל הטכניקה הטיפולית שלה הייתה אחרת. קליין פיתחה תיאוריית יחסי אובייקט, תיאוריה הרואה בקשר בין האם לתינוק בסיס לכל. קשר זה משתקף במהלך החיים שלנו ומשפיע לכל הקשרים שאנחנו מייצרים.
על פי מלני קליין, מדובר בשני קצוות של סרגל התפתחותי – איחוד והפרדה. ועל שלושה שלבי ההתפתחות העיקריים על הסרגל הזה. הראשון זה תהליך הלידה, השני זה בניית הזהות וגבולות האגו, והשלישי – השתלבות בחברה. ההתפתחות שלנו מתרחשת למעשה לכיוון ההפרדה שקורית בכל שלושת השלבים האלה, והיא מעגלית ספירלית. אנחנו אוהבים ומאוחדים, נפרדים, לומדים, מתבגרים, וכך הלאה.
הקושי, או המשבר בשלב מוקדם של תהליך הפרדה מייצר המשך לא קוהרנטי ובואו נגיד ״המשך שמתמלא במקומות ריקים״. המקומות ״הריקים״ ממשיכים להדהד בתוכנו במהלך החיים. הקרימינולוג שלמה גיורא שוהם, והפסיכולוג משה אדר, בספרם המשותף על טיפול בהתמכרויות, קראו למקומות הריקים האלה ״ריק ללא שובע״, שזאת גם הכותרת של הספר.
האיחוד המלא והממשי לא אפשרי בחיים שלנו. אבל השאיפה והכמיהה נשארת. נשאר הגעגוע לאיחוד. ונשאר הפער בין ההשתוקקות לאיחוד, לבין המרחק שלנו מהיעד אליו אנחנו משתוקקים ואיתו אנחנו רוצים להתאחד. נשאר הפער בין מצבים אובייקטיביים במציאות, לבין הפנטזיה. בין מה שאפשרי לבנות בחיים, לבין מה שלא אפשרי. הכמיהה ל״לא-אפשרי״ באה לידי ביטוי במוזיקה ובאמנות, למשל. אותה הכמיהה הממשיכה להדהד בראשינו ולקרוא לנו למקום מסתורי קסום נחשק ו… לא קיים באמת.
תחושת הריק והגישה האקזיסטנציאליסטית
החשיבה הטיפולית שלי מבוססת בעיקר על הגישה האקזיסטנציאליסטית, על פיה אדם ״נשלח״ אל עולם חסר משמעות ביסודו, וחיינו מאופיינים בפחד וחרדה מול הסופניות הבלתי נמנעת שלנו. הריק הקיומי זה נתון, איתו אנחנו מתמודדים במהלך החיים הסיזיפיים שלנו.
איך נתמודד עם המצב האבסורדי הזה והמדכא הזה? מה טוב בגישה שנשמעת כל כך פסימית?
הטוב הוא בכך שאנחנו אלה שנותנים משמעות לחיינו. בידיים שלנו לתת פרשנות ומשמעות לכל מה שקורה לנו. ״הכל צפוי והרשות נתונה״. הפרשנות והמשמעות שאנחנו נותנים היא זאת שמגדירה אותנו למי שאנחנו – ייחודיים וחד פעמיים. למעשה, זה המימד הרוחני בפסיכותרפיה ובחיים, מימד שנותן תקווה ומציל אותנו מהחוקיות הקבועה והדטרמיניסטית.
איך לבנות ייחודיות ואותנטיות כדי להתמודד עם תחושת הריקנות?
אנחנו ״נשלחים״ אל העולם, עולם שיש בו אנשים אחרים. עולם שיש בו נורמות חברתיות ויש בו סדר.
מרגע הלידה, האדם לומד לחיות על פי התכתיבים של הסביבה. לטוב ולרע, במידה כזאת או אחרת. כילדים, אנחנו עונים על הציפיות של ההורים, אחר כך – על הציפיות של המורים, מפקדים בצבא, המנהלים בעבודה, בני או בנות הזוג.
ילדים העונים על הציפיות של ההורים, וגדלים בתנאים בהם ההורים לא מספיק קשובים לצרכים שלהם – ילדים כאלה מתקשים בחיים הבוגרים לפתח אישיות אותנטית. מצבים בהם ניתנת להם בחיים האפשרות ליצור ולעשות, עלולים להתפרש על ידם כמצבים מאיימים, הם מרגישים חרדה ואז לרוב – מוותרים.
גם כאן אנחנו מדברים על הפער בין הידיעה הפנימית של האדם שהוא לא מממש את היכולות שלו ואת היעוד שלו בחיים, לבין המציאות היום-יומית שלו, בה הוא נאלץ להמשיך לנהל חיים לא אותנטיים.
הפתרון בבניית ייחודיות אותנטית נמצא וביצירת דיאלוגים אמיתיים ואותנטיים עם אחרים. דיאלוג אמיתי יניע אותנו לגבש מודעות עצמית באמצעות העצמי הפנימי שלנו, ולא באמצעות ציפיות של אחרים.
אותנטיות וציפיות של אחרים
אדם שנענה באופן עיוור לציפיות של החברה, עושה את זה לרוב מתוך תחושת הריקנות שלו עצמו. למה מתוך תחושת הריקנות? כי חוסר האותנטיות, כשהאדם לא גיבש את הזהות האמיתית שלו, מתפרשת ומורגשת הרבה פעמים כריקנות. ריקנות של האדם מעצמו.
כמובן שזה עניין של מינונים והרבה פעמים – זו בחירתו של האדם. החברה, הסדרים והנורמות החברתיות מקלות עלינו הרבה פעמים להתמודד עם השגרה הסיזיפית, במיוחד בתקופות קשות.
כדי לפתח אישיות אותנטית, כזאת שמקלה על תחושת הריקנות המעיקה, כדאי לנו לא לעוות את ראיית העולם שלנו. אבל, איך נדע מהי ראיה נכונה עבורנו ומהי ראיה לא נכונה?
על פי הגישה האקזיסטנציאליסטית, הייחוד שלנו מגיע ומתגלה בצורה מיוחדת ומתוך עצמנו, כשאנשים אחרים, גם אם נוכחים ומעורבים רגשית, הם לא שותפים לגילוי הזה.
ההנחה הבסיסית לבניית אישיות אותנטית, היא שחרור מהעול של האחרים, גם אם מדובר בחברה, חברים הכי טובים, קולגות והורינו היקרים.
כשהאדם חי כאילו כל יום עליו לזכות באישור של אחרים ולחשוש כל הזמן מה יגידו עליו, במצב כזה קשה לגבש ראיה אותנטית והתחושה תהיה שהוא כלי ריק, שרוי בפחד ובחרדה מול הציפיות של האחרים.
קורה, שהריקנות מכסה את עצמה בכיסוי רועש מצלצל וריקני. אנחנו נרצה להשיל את הכיסוי, כמו קליפות של בצל, כדי להגיע לאמת אישית. להשיל שכבה ועוד שכבה, שכבות של צביעות, של שיחות ״סמול טוק מעוסות״, של הטפות מוסר, של שימוש במניפולציות, ושכבות מיותרות אחרות. להשיל קליפות כדי להגיע ל״אמת העירומה״, לעמוד באומץ ואפולו בסגפנות, בלי לחכות לתגובות המכשילות ולנחמות שווא של הסובבים. ככה תתחיל להיבנות אותנטיות אישית, בתהליך ארוך ועיקש, באמצעות הערכה מחודשת של היחסים שלנו עם עצמנו ועם הסובבים.
מרטין בובר ויצירת דיאלוג אמיתי מרפא
מרטין בובר, פילוסוף אוסטרי-יהודי ישראלי, לא מבטל את ההסתכלות של הפסיכולוגיה על האדם הפרטי, יחד עם זה הוא מדגיש את החשיבות של המפגש בין האנשים, מפגש ״אני-אתה״, בו מתרחש הקיום שלנו באמת.
לדברי בובר, ״אין האני כשהוא לעצמו קיים אלא האני של מילת היסוד ״אני-אתה״ ואני של מילת היסוד ״אני-לז״.
בני האדם מתייחסים לעולם, לטבע, לאחר, במישור ״אני-לז״, מפרקים את האחר לגורמים על מנת להשתמש בו או לרכוש ממנו נסיון. בפעולות אלו האדם לא נוגע בעולם, התקשורת ״אני-לז״ האינטרסנטית לא מייצרת דיאלוג אמיתי של הקשבה, הבנה, אמפתיה והזדהות. התקשורת בסגנון ״אני-לז״ לא משאירה מקום לגילויי אמת ובניה של אישיות אותנטית.
אז, מה קורה במפגש ״אני-אתה״?
בובר אומר שהקיום המלא של שני הצדדים מתרחש יחד. דווקא הנוכחות העצמית המלאה מתאפשרת תוך פתיחות מלאה לנוכחות של האחר. לא מדובר בצמצום או ביטול של אחד מהצדדים, אלא קיום מלא הדדי.
איך להתמודד עם תחושת ריקנות?
איך טיפול פסיכותרפיה יכול לעזור להתמודד עם תחושת ריקנות
דבר ראשון, אנחנו רוצים להבין את התחושה הקיומית הפנימית של המטופל ולתמוך בה. דבר שני – לבדוק יחד עם המטופל, איך המטופל מיישם את התחושה הפנימית שלו בחיים ומשתמש בה בהתמודדות עם האתגרים ואיומים חיצוניים.
דבר שלישי – לתמוך ולעזור למטופל למצוא משמעות בחייו, גם אם התנאים לא קלים – תנאים פיזיים ותנאים אחרים בהם הוא נמצא.
לא בצורה מתנשאת, ללא מסיכות של צביעות ויומרנות אליטיסטית. כל השלבים הטיפוליים מתבססים על דיאלוג אמיתי שוויוני בגובה עיניים בין מטפל למטופל, דיאלוג ״אני-אתה״ של בובר, דרכו אפשר לעבור שינוי ולחזק אישיות ייחודית ואותנטית של המטופל.
סיכום
במילים האלה, תחמתי את נושא הריקנות האינסופי בתוך מסגרת, שהיא המאמר הזה עצמו. כמו שאנחנו מגדירים את עצמנו ובוחרים לפרש את החיים באופן ייחודי מתוך אינסוף אפשרויות. האותנטיות שלנו, ויצירת דיאלוגים אותנטיים – אלא הם המפתחות להתמודדות עם הריקנות, ואת המפתחות האלה יש לנו תמיד בכיסים. גם אם התנאים סביבנו קשים ומורגשים כבלתי נסבלים, בואו נשתדל לייצר יותר דיאלוגים אמיתיים ביננו, לראות אחד את השני ולהקשיב אחד לשני. זה יעשה לנו טוב. זה יציל אותנו. זה ייתן לנו תקווה.
