*כל הדוגמאות מהפגישות הטיפוליות מוצגות בצורה אתית רגישה ומתחשבת – ללא פרטים מזהים, כך שלא ניתן לזהות את האדם בשום אופן.
מי אני? הכרות עם העצמי כדי להיות בנוכחות בכאן ועכשיו
במאמר הזה אני רוצה להתייחס לשאלה ״מי אני?״ ולעזור לכם בהתמודדות עם החרדה שעולה בעקבותיה ובהתמודדות עם הבושה והאשמה הנלוות. אני רוצה להציע לכם הסתכלות מעניינת על הנוכחות של הכאן ועכשיו – האם לנוכחות שלנו יש דרך אחת מסוימת? האם הנוכחות כאן ועכשיו היא תמיד אמורה להיות נעימה? האם להיות נוכח כאן ועכשיו זה אומר שטוב לי ונחמד לי? או שהנוכחות כאן ועכשיו יכולה לכלול רגשות קשים וכואבים שנעדיף לברוח מהם? אם כך, מה יעזור לי להרגיש יותר נוכחת? ובשביל מה?
קורה שהמענה לשאלה יכול להיות לא פשוט. מי אני? כמו שחנוך לוין כתב על החיים: ״האם אני זה מה שאני עושה?״ ואני גם שואלת אותכם – האם אנחנו זה מה שאנחנו עושים? האם אנחנו זה הכותרות במסמך קורות החיים שלנו? או שאני זה שהאישה או האיש הזה שיושב בשקט על הכורסא ובוהה בחלון?
סארטר והפרשנות האמריקאית
״כל חיי מילאתי את החוסר שלי בעצמי״, אמר סארטר… מה? מה זאת אומרת? הוא התכוון שאני הריק של עצמי ומה שממלא ומגדיר אותי זה העשייה שלי?
מה שיכול להלחיץ ולעורר חרדה זה הפרשנות האמריקאית הידועה למשפט של סארטר בצורה של ״החיים זה מה שאתה עושה מהם״ בדגש על אקטיביות ופעולות להשגת מטרות. ואני רוצה לקוות שהעשייה אליה התכוון סארטר – היא כל פעולה אנושית, כל פעולה על כל גווניה וסוגיה. כולל פעולה שהיא חוסר פעולה. כל אלה הן פעולות של נוכחות. אפילו כשאין פעולה, היא יכולה לנבוע מתוך נוכחות בכאן ועכשיו.
אני שותקת לא עושה כלום – שתיקה כדרך לנוכחות בכאן ועכשיו
אם אני מבינה שיש בי צדדים בהם אני לא עושה שום דבר ובהם אני שותקת ואני נותנת להם מקום, מכירה בהם וגם מציגה את המקומות האלה לאחרים ללא שום חשש, אז אני מתמודדת טוב יותר עם החרדה שמתעוררת בעקבות, אני מורידה את תחושת האשמה ואני נוכחת יותר כאן ועכשיו.
פעם מטופלת אמרה לי: אני רוצה להוציא את כל הדמויות שלי לאור. האם אפשרי? איך בדיוק?
אז לפעמים, להוציא זווית מסוימת שלך לאור זה דווקא לשתוק. זה דווקא לא לעשות שום דבר. לפעמים אחת הדמויות שלך היא השקט הזה, הכלום הזה.
גם לדמות השקטה והשותקת שבי, יש לה פנים רבות. אני רוצה להכיר את השקט שלי. איך אני מרגישה כשאני ״לא נוכחת״? כשאני בוהה, כשאני נמצאת ליד האנשים והמחשבות שלי מתעופפות אי שם רחוק ממני. האם קר לי? האם אני מרגישה עייפה ברגעים האלה? האם אני מרגישה בודדה? או שאני מרגישה דווקא שהעוצמה והיצירתיות שלי מגיעות מתוך השתיקה הזאת? שדווקא השתיקה הזאת מאפיינת אותי הרבה יותר מאשר העשייה האקטיבית שלי? אז, איך לבטא את השתיקה? איך להוציא לאור את הדמות השותקת שבי? איך לתקשר אותה החוצה?
בטיפולים פרטניים וגם במפגשים בקבוצה, אני מתייחסת בעדינות רבה למקומות האלה של השתיקה. מקומות שיכולים לעורר בושה, מבוכה, חוסר הבנה, כעס, תסכול, כאב…
איך אני, עם כל התארים שלי, אשב ואשתוק פתאום? ולא יהיה לי מה לומר? וכאן תשומת הלב שלי כמטפלת, הרכה והמלטפת, מלאת הבנה ואהבה. תשומת הלב שמגיעה ומאפשרת לרגעי השתיקה לבוא לידי הביטוי בפגישה. לתת לרגעים האלה את הזמן. לתקף אותם, ככל האפשר. כשיש לנו את החופש הזה להביא את עצמנו לידי ביטוי, עם כל מה שמגיע איתנו, יש לנו יותר מקום לנוכחות.
לנסות להיות בנוכחות עכשיו, אבל בסוף להישאר בחרדה
מטופלת סיפרה לי פעם שבבית של סבא וסבתא עולים חדשים, היא תמיד ישבה בצד ושתקה. ״לא נוצר שום קשר איתם, היא אמרה״. סבא וסבתא לא דיברו עברית ולא למדו עברית עד סוף חייהם. השתיקה וה״כלום״ שבאו לידי ביטוי בטיפול בדרכים וצורות שונות, עזרו לנו להבין את הבקשה, ואולי אפילו את הדרישה שהביאה לטיפול – ״אני רוצה להיות אני״.
כי ״להיות אני״ במקרה שלה, למשל, זה לא רק להשתמש בעברית היפה, אלא גם לא לדבר בכלל. וגם לא להבין את מה שנאמר. לא קל להיות במצב הזה לאישה חכמה ומלומדת.
מה שהרגיע את החרדה, זה לא רק ההתמודדות עם המקומות ה״שותקים״, במובן של ללמוד לעמוד מול הריקנות ולשאת אותה. גם להתמודדות הזאת יש מקום.
מה שהרגיע, זה בעיקר ההכרה במקום הזה. עכשיו אני יודעת שאני זה גם השתיקה ולא רק הדיבור היפה.
עדיף לנו לדעת שאנחנו – זה גם ה״כלום״, מאשר לא להכיר במקומות האלה ולהרגיש חרדה מול חוסר הידיעה.
חשוב לי להדגיש כאן, כשאני אומרת ״ידיעה״ או ״לדעת״, הכוונה היא תמיד לידיעה שמגיעה דרך החוויה, דרך מה שמרגישים בטיפול, בפגישה ובין הפגישות. לפני הפגישה ואחריה.
לא לדעת מי אני ולהוריד את תחושת האשמה
עכשיו תתארו לכם מצב, בו מישהו רוצה להכיר אותכם ושואל: מה את עושה? ואתם עונים לו: ״כלום. אני לא עושה כלום עכשיו.״ האם התשובה הזאת הייתה עוזרת לכם להרגיש פחות אשמה על חוסר המעש שלכם כרגע? ברור שכן.
אני מרשה לעצמי להביא לידי ביטוי גם את המקום הזה שבו אני לא יודעת מי אני. גם אם יש לי כמה מקצועות. בדרך כלל, אנשים שמרגישים (באופן כזה או אחר) שהם לא יודעים מי הם, יש להם מספר מקצועות והם מתמצאים במספר תחומים.
בדרך כלל אנחנו מעדיפים להכיר את הצדדים המלאים והפעילים אחד של השני. למה בעצם?
אולי כי קל לנו יותר לתייג ולסדר את המידע בתבניות. זה מרגיע. אנחנו לא רוצים להישאר פתאום מול הריק הזה שיזכיר לנו את הריק של עצמנו. ואם אנחנו כן רוצים ומוכנים – אז יש סיכוי שהקשר ביננו מתהווה לאהבה.
אני פה ואני לא רוצה להיות פה – איך להתמקד בכאן ועכשיו?
מי אני ואיפה אני.
השאלה ״מי אני״ מתכתבת עם השאלה ״איפה אני״. בהקשר הזה אני רוצה להביא דוגמה נוספת מהטיפול.
״דיברתי עם קבוצת הלמידה שלי בזום בבית של החבר. החבר קרא לי ללכת לאכול. הוא קרא לי מספר פעם והיה לי קשה לסיים את השיחה עם הקבוצה ולהתפנות אליו. לבסוף עשיתי את, כיביתי את המחשב וניגשתי לסלון, שם הוא חיכה לי. כשאכלנו, חשבתי על המחשב ועל החדר בו המחשב עומד ורציתי להיות שם. הרגשתי שאני כמעט ולא מכירה את הבן זוג שלי, למרות שאנחנו כבר 5 שנים ביחד. היה נחמד בארוחה, אבל בלב הייתי ליד המחשב, ולמרות שאת הקבוצה אני מכירה רק שבועיים, הרגשתי שהאנשים בקבוצה מכירים אותי שנים״.
טראומה מפצלת ומונעת את ה״כאן ועכשיו״.
כל מקרה טראומטי פוצע ומפצל באיזשהו אופן את הנוכחות. אני כאן פיזית אבל המחשבות שלי אי שם רחוק ממני, במקום שלא בהישג ידי. ואז הנוכחות האמיתית שלי מתאיינת וה״כאן ועכשיו״ מזמן לי את הריק כדי להכיר בו וכדי להתאבל על האובדן שלי של עצמי. חשוב להכיר באובדן של עצמי בעקבות הטראומה. חשוב לקחת את הזמן ולהתאבל, כדי לקום מהאבל, כדי לקחת את הזמן ולתת מקום לכלום שבתוכי. מפעם לפעם. וזה ה״כאן ועכשיו״, כשאני לומדת לא רק לשאת אותו, אלא גם למלא אותו, כמו שאומר סארטר. ״כל חיי מילאתי את החוסר שלי בעצמי״. פילוסוף גדול היה.
לסיכום
במאמר קצר זה התייחסתי לשאלה ״מי אני״ והדגשתי את הזווית של החוסר שבתוכי. השתמשתי בדוגמאות מהטיפולים וגם בדוגמאות אישיות. בדקתי יחד איתכם אילו מצבים רגשיים מאתגרים החוסר, הריק שבתוכי יכול לעורר, והצעתי לכם דרך להסתכל עליהם ולקבלם כחלק ממי שאנחנו, כחלק מהמרקם האנושי. כחלק מהתנועה הגדולה של החיים.
כשאנחנו מתחילים להכיר את הצדדים בהם לא קל לנו להיות נוכחים כאן ועכשיו, אנחנו מתחילים להבין כי המחשבות שמציפות אותנו באות כדי לרכך את ״כאב הנוכחות״. ואנחנו לומדים להשאת ולהחזיק את הכאב הזה.
להגיע למצב נינוח עם מי שאנחנו – זהו מסע. מסע של למידה עצמית שמבקש לפעמים קור רוח, עקשנות, אמונה ומטרה.
אם יש לך רצון או צורך לעבד ביחד, להתחבר מחדש לעצמך או למצוא חיבור לנוכחות עכשיו, אני מזמינה אותך לפנות אליי.
