האם שתיקות זה דבר רע בזוגיות?
אני מתעוררת ונזכרת שהיום שבת. איזו הרגשה נפלאה לקום, לצאת למרפסת שטופת השמש, לשתות כוס תה. אפשר לשבת בנחת, כשבעלי לידי, כשיש את כל היום לפנינו ואנחנו לא חייבים לדחוס אותו בתוכניות. פשוט לבהות בנוף, ללגום מהתה, ולשתוק. אלה השתיקות, ששנינו מחכים להן שבוע שלם, השתיקות המשותפות של בוקר שבת.
אחרי כמעט 30 שנה של חיים משותפים, הרגעים היפים באמת ביננו – אלה הם רגעים ללא מילים. מה יש כבר לומר? בעלי משיב לשאלה שקופצת לי פתאום. אני מרגישה את המילים משתחררות כמו שרידי הלילה שמנקות את הנשימה. הוא צודק, מה יש כבר לומר?
לא מזמן הבנתי, שזוגיות טובה לא נבחנת בשיחה זורמת. זוגיות טובה נבחנת בשתיקות המשותפות והנינוחות. זה למעשה התהליך הטבעי שקורה במהלך שנות זוגיותֿ מלאה ואינטנסיבית, וזה המדד להצלחתה – מדד הנעימות והנינוחות של השתיקות. בעיניי – שתיקה היא הכרזת אהבה הכי אותנטית ונאמנה.
השתיקה שמאחורי מילות אהבה
כמה חשוב לומר אחד לשני: אני אוהב אותך. אז, איך השתיקה קשורה לביטוי האהבה הזה?
ג׳וליה קריסטבה בספרה ״סיפורי אהבה״ כתבה: ״אהבה.., עליה אין מדברים אלא בדיעבד. תחת השפעתה, אין מדברים…״
מכירים את השיר של יוסי בנאי ״מרוב אהבה שותק״?
״…ורק אני מרוב אהבה שותק
רק אני מרוב אהבה שותק
שותק…״
למעשה, מילות האהבה הן שירה. אהבה – שרים אותה יותר, מאשר מדברים. לכן למוזיקה קוראים גם ״שפת האהבה״.
השתיקה מביכה אותנו, כי אנחנו אנשים בוגרים וכי אהבה היא ביטוי למצב מה שנקרא ״פרה-שפתי״, ביטוי למצב רגשי מקורו בשלב התפתחותי שקודם לשלב הדיבור.
אם היינו יכולים, כולנו, במקום לשתוק מרוב האהבה – לפצוח בשיר, כמו באופרה, כמו במחזמר. לקחת כלי נגינה ולבטא את האהבה בנגינה, בצלילים. לפרוץ את המבוכה. זה בדיוק הצורך האנושי, הצורך לבטא את אהבתינו, שמניע אותנו לאורך ההיסטוריה לא להפסיק לשיר ולעשות מוזיקה.
אז, מה באמת עומד מאחורי ״אני אוהב אותך״? ג׳וליה קריסטבה אומרת ״באהבה נותנים את מה שאין״. אני נותנת לך את ליבי. את נשמתי. את הריק שבי. את שתיקתי.
איך אפשר להשתחרר ממבוכה שבשתיקה?
לקחת את זכות השתיקה. שתיקה, כמו שהיא יכולה להיות ביטוי לאהבה אמיתית, היא יכולה להיות מענה חזק ועוצמתי. לפעמים השתיקה שלי זאת התשובה שאני בוחרת לתת.
יש את השיר הצרפתי הידוע ״מילים מילים מילים…״ – אמרת כל כך הרבה ולא אמרת בעצם כלום. מילים ריקות. העולם שלנו מפוצץ במילים ריקות. אם כבר להציל את העולם ולבקש לא לזבל אותו בכליי פלסטיק, בואו נבקש מהאנושות לחסוך במילים ריקות שנזרקות לאוויר העולם – העולם קורס תחת העומס הזה. כמה פרדוקסלי – מי מעלה על דעתו שהמילים הריקות יש להן משקל עצום, תחתיו אנחנו נרמסים.
אנחנו שוכחים איזה ערך יש למילים. כבר שכחנו מה המילים יכולות לעשות. שכחנו שמילים רעילות יכולות לפגוע לא פחות מנשק פיזי ממשי.
מתי מתגלה האמת העירומה?
השקר הוא אחת המגיפות הגדולות. כמו שהאף של פינוקיו מתארך עם כל מילת שקר שיוצאת מפיו, כך גם המילים עצמן מתארכות מתרבות מתנפחות ומתרוקנות מהתוכן. ״מילים כמו חול ואין מה לאכול״. מדברים מדברים מדברים והמחירים עולים ועולים ועולים, כמו האף של פינוקיו, מרוב השקרים.
ומה קורה שפתאום מופיעה השתיקה? האמת מתגלה. האמת העירומה.
מביך? כן, הרבה פעמים מביך לחשוף את רגעי האמת, שמנסים להתכסות במלל אין-סופי. בסופו של דבר מה שיעזור לנו להשתחרר מהמבוכה שבשתיקה, זה לנסות לעמוד מאחורי האמת שלנו, להיות מי שאנחנו.
למה שתיקה מביכה אותנו?
יש מילים ויש בין המילים. יש את הטקסט ויש את הסאבטקסט. יש את הצלילים ויש את השתיקות שביניהם. יש את שתי כפות המאזניים, שני הצדדים, שמספקות את השלם. השלם שמניע את רצף הדיבור – את אמצעי התקשורת הבלעדי שיש ברשותנו. אז, למה שתיקה מביכה אותנו? למה קל יותר עם הנאמר והנשמע, מאשר עם מה שלא נאמר? הרי שני המצבים האלה משלימים אחד את השני?
אנחנו מנסים להיצמד לצד הנראה והנשמע, כמו לצד המואר, ופחות להיזכר בצללים שנלווים אלינו. אבל אין באפשרותנו לברוח מהצללים – הם הולכים איתנו לכל מקום.
מהו הצל שלי? מה הוא מסמל בשבילי? מיהו? אני רוצה להכיר אותו. אולי לא תמיד להתיידד ובטח לא לאהוב, אבל להבין מיהו.
פעם שאלו את הסופר ולדימיר נבוקוב, אחרי שכתב את יצירת המופת שלו ״לוליטה״. שאלו אותו, האם הוא באמת נמשך לילדות צעירות? אני לא זוכרת בדיוק את תשובתו מילה במילה, המענה שלו היה בערך כזה: לא. אני לא באמת נמשך לילדות צעירות, זה איזשהו צל של דוב שרודף אותי ומבטה את תשוקתו אליהן״.
למה יש שתיקה מביכה?
השתיקה לפעמים מביכה. ומהי מבוכה? אחד המטופלים שלי היה חוזר על המשפט: קל להביך אותי. המשפט הזה שלו היה נשמע לי כמו גרסה בוגרת מעודנת וקלילה ל״אני מתבייש״ של ילד.
כנראה שגם אני אבחר היום להשתמש במילה ״מבוכה״ ולא במילה ״בושה״, מאותה הסיבה המתורבתת.
אם הזכרנו את המילה ״בושה״, אנחנו מתקרבים בלית ברירה לנושא הטראומה.
האם יש קשר בין שתיקה לטראומה?
״אין לי מה להגיד על עצמי״, פתחה פעם מטופלת את המפגש הראשון שלנו. והכניסה לחדר את שתיקתה. גם כשהחליטה לא להגיע לאחד המפגשים, חוסר הנוכחות שלה היה בולט לכל המשתתפים בקבוצה ואנחנו דיברנו על החוסר שלה בחדר.
הרגע הטראומטי זה הרגע בו אנחנו באיזשהו מובן מתאיינים (הופכים "לכלום"). בחוויה שלנו הנוכחות שלנו מתאדה. אנחנו נמצאים פיזית ולא נמצאים באמת. אנחנו מדברים בקול רם ואנחנו גם שותקים.
ג׳ודית לואיס הרמן, בספה ״טראומה והחלמה״, כותבת שהטראומה פוגעת באוטונומיה של האדם, פוגעת בחוויה שהוא אדם שלם ונוכח בשלמותו. נוכח בחוויית השלמות והמלאות. בחוויה שהוא יכול להיות הוא עצמו ושהוא יכול להיות בקשר עם אחרים.
״אני רוצה להיות אני״ – אמרה המטופלת כשחזרה למפגשים.
שוברים שתיקה ומרפאים טראומה
ההתמודדות היעלה עם טראומה – זה למצוא דרכים לשבור את שתיקתה. להתמודד ולבוא לידי ביטוי, ובעיקר לבוא לידי ביטוי בדיבור. להתבטא במילים בכל דרך אפשרית. לדבר מול קהל, מול מצלמה. לדבר עם אנשים קרובים. לדבר בטיפול פסיכותרפיה. לקחת את הדיבור כאמצעי יקר ערך ועוצמתי לריפוי.
כמו דרך מדפסת תלת מימד, נעביר את השתיקות הבלתי מגובשות, וניצוק מהן אותיות ומילים. נפזר את הערפל שבראשינו על ידי החשיבה שהולכת ומתבהרת, שנבנית למשפטים, לפראזות.
בעזרת הדיבור, נזרים תנועה וחיים למקומות הסדוקים. הנה אנחנו.
סיכום
במאמר הזה כתבתי על השתיקה והמבוכה שבשתיקה. התייחסתי לנושאים מזוויות שונות. ראיתי בשתיקה גם מאפיין משמעותי של מצבים אנושיים מדהימים ונעלים, כמו מצבי אהבה אמיתית ונאמנה. כמו מצבים בהם אנחנו עומדים חזקים וחושפים את האמת האישית שלנו, ולא מנסים להתכסות בנאומים רועמים ריקים מתוכן.
ראיתי בשתיקה מקור ליצירת מוזיקה ושירה.
יחד עם זה – ראיתי מצבים בהם השתיקה מאפיינת חוויה טראומטית, חוויה שאנחנו רוצים להבין, לאפשר לה לבוא לידי ביטוי, לתקף אותה ולהביא אותה לריפוי.
