״ביער אביבי שתיתי שרף עץ צפצפה״… תגידו לי, יש יותר חושני ונוסטלגי מזה? אין, הרוסים האלה לא מפסיקים לשבור שיאים וכל פעם אני מגלה שיא חדש. את השיר המדהים הזה גיליתי כשצילמתי את ״שד׳ שפירא״ – סרט דוקו חדש, שהתגבש לפצצה של חוויה.
הסרט לא יכול שלא לרגש, שלא לזעזע, שלא להצחיק, שלא להפתיע. התמונות כאן וגם הצלילים – לא יכולים להשאיר מישהו אדיש. זהו סרט שנוי במחלוקת גם מבחינת התכנים הויזואליים וגם מבחינת המסרים שהוא מעביר.
אומרים שתל אביבים חיים בבועה. בתור תל אביבית ״מתחזה״ ונשואה לתל אביבי דור שלישי, אני מסכימה עם האמירה הזאת. גם אם אתה הומלס – הומלס תל אביבי יש לו יותר סטייל.
אבל,
חוץ מזה שתל אביבים חיים בסטייל, הם חיים במציאות ״מתקדמת״ ולפעמים ההתקדמות לא בהכרח מתרחשת לטובתינו, דפדפו מעט אחורה בספרי ההיסטוריה. לאן אנחנו כאן מתקדמים?
הבחישה התרבותית והחברתית בעיר הגדולה, שמבעבעת ומוציאה לפעמים מהדעת, לא תמיד מובילה אותנו למקום גבוהה יותר בסולם ההתפתחות האנושית, אם יש בכלל סולם כזה. לפעמים להפך – אנחנו מוצאים את עצמנו נסוגים למקומות פחות ״מתקדמים״, לומר בעדינות…
״שד׳ שפירא״ מציג מציאות אחרת, מחוץ ל״בועה״, מציאות שמזכירה לנו כמה גדול הפער וכמה חזק הניתוק ביננו. לאן ייקח אותנו המפץ החברתי הגדול? הרי ״הבועה״ התל אביבית, איך שאני רואה אותה היום, היא מבעבעת על אש גדולה מדי.
אריק, תנמיך את האש, לא נשארו מים, שרפת כבר את הסיר!
