פוסט שלא היה קל לכתיבה. כתבתי, מחקתי, כתבתי, צמצמתי וכמעט ויתרתי. ובכל זאת מעלה אותו כאן. פוסט על צדדים בהירים וצדדים חשוכים בקשרים עם ההורה. על האור ועל החושך בקשר, או כמו שכתב עמוס עוז – ״על אהבה וחושך״
למה לדעתכם לכבד הורים זה ערך כל כך חזק בחברה ובמסורת? ״כבד את אביך ואת אמך״ – האמירה הזאת מוכרת לרבים מכם. ובהרחבה – ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ”.
למה חשוב למצוא דרכים לכבד הורה בכל מצב?
איך להמשיך לכבד הורה שפגע בך, והמשך הקשר נחווה כבלתי נסבל עבורך?
מהם המקרים, בהם ההחלטה לנתק קשר עם אמא, נראית למישהו האפשרות היחידה להמשיך ולהילחם על חיים טובים ומספקים?
לדבר בטיפול על זה שההורים לא בוחרים ושזה מה שיש? למצוא יחד דרכים לראות בהורים אנשים נפרדים? לשאול מי הם היו, חוץ מהעובדה שהיו ההורים שלך? להכיר את הרקע שלהם, את התרבות שלהם, את ההיסטוריה האישית שלהם, את המצוקות שלהם, את החלומות שלהם… זאת אחת האפשרויות, ויש מקרים, בהם האפשרות הזאת לא רלבנטית.
אמא שלא נוכחת ופוגעת רגשית, משאירה ריק ענק. תהום. לגדול לצד הורה שלא רואה אותך – זה לחוות רגשות שמתנגדים לכל מה שקשור לצמיחה ולחיים. זה לחיות ולהרגיש את ההפך. זה להרגיש שאתה מת מבפנים, אבל אין לך באמת לגיטימציה לדבר על מה שקורה לך, הרי בחוץ התמונה כל כך יפה ונהדרת.
במקרה הזה, להמשיך את הקשר עם אמא ולחיות עם הריק העצום הזה – זאת שבעה שלא מסתיימת לעולם.
את לא מדברת על הריק של לחיות בלי האמא, או הריק שלאחר המוות של אמא. לא. את מדברת על הריק שהוא אמא. להיות יתומה מול אמא. וכשאת מנתקת את הקשר ובאופן מסוים מחליטה שעבורך אמא ״מתה״ – יש לתחושות ולרגשות שלך תוקף.
אני שומעת את הקריאה ואת הזעקה שלך – ״אני מתאבלת על אמא בזמן שאמא חיה״. לא כי בחרת באומץ לנתק איתה קשר, אלא כי את מכריזה על מותה שהוא החוויה האישית שלך מולה, כדי להתאבל, לחוות ולעבד את העדרה.
הורים לא בוחרים. זה מה שיש. לטוב ולרע. הם חלק מאיתנו. הם גם החוכמה שלנו, הכישרונות שלנו, היופי שלנו… וכשהם גם הבור והמוות, הכאב, הזעם, התסכול… מתוך בור כזה לא קל להבחין בצדדים הנוספים שבתוכנו ולצוף. ולחיות. ואת מוצאת בתוכך המון כוחות חיים, המון אור.
״באהבה נותנים את מה שאין״ כתבה ג׳וליה קריסטבה בספרה ״בראשית הייתה האהבה״. מה היינו נותנים לעולם אם לא את האהבה שמגיעה מתוך הריק של עצמנו שלא יתמלא באמת לעולם?
