היהודים תמיד ידעו לחלום בגדול.
פעם, כשלמדתי בבית צבי, השתתפתי בתחרות מונולוגים עם המונולוג של אידה מהמחזה של יוסף בר יוסף ״הפרדס״. אידה היא מורה לבלט, עולה חדשה, מגיעה לאיזשהו מושב בתקווה למצוא שם עבודה. איזו עבודה? כמובן – ללמד בלט. שוקעת בבוץ על העקבים, היא רואה לפניה בית: יש כאן מישהו רוצה ללמוד בלט? אני מורה לבלט, מורה חדשה מרוסיה…״
למושבניקים הבריאים ומחוספסים היא מספרת את הסיפור שלה: כל שנה אבא שלי היה קונה תפוחי זהב. היו עומדים על הפסנתר הרבה זמן, נתנו ריח. אבא היה מקלף אותם לאט לאט ומדבר על ארץ ישראל…״
יש כאן את הסיפור של ״היהודי״ והסיפור הזה כל כך אקזיסטנציאליסטי – כשהאדם יוצא במחשבות אל עבר החלום שלא ממש מושג.
ויקטור פרנקל דיבר באחת ההרצאות שלו על הרוחניות ואמר: אדם רוחני הוא ריאליסט, הוא המציאותי.
שמעתי פעם את שמעון פרס אומר, אולי בעקבותיו של פרנקל: ״מי שלא חולם – הוא ההזוי״.
אצל עמוס עוז, ב״סיפור על אהבה וחושך״, אנחנו נחשפים להגשמת החלום הגדול – הקמת המדינה. מדינת ישראל. ויש את הסיפור של פניה, אמא של עמוס, ואת חלומה הפרטי, שלא יתגשם.
אז, מתי החלומות האישיים שלנו מתגשמים?
האם אנחנו יכולים להגשים חלומות אישיים בלי לחלום בגדול? ומה קורה לחלומות האישיים כשהחלום הגדול מתגשם או נקטע?
אותם היהודים שיצאו מהעיירות שלהם בתקופת ההשכלה, כדי ללמוד בערים הגדולות ולעשות היסטוריה, מה הניע אותם לעשות את הצעד הראשון ולעזוב את המוכר והבטוח?
בשביל להגשים חלומות אישיים, אנחנו צריכים להחזיק בחלום גדול. חלום, שלאו דווקא בר השגה, אבל עצם הכיוון, עצם הכמיהה אל.., מצב ״תודעתי״ כזה שיש בו שדה פתוח מלפנים – מחשבה פתוחה ואמיצה שלא תמיד יודעת עד הסוף, מחשבה מאוד מאפשרת.
החולמים הגדולים בתחום הפיזיקה המודרנית, השתמשו במושג ״קריסה״ (collapsing). החלום הגדול קורס ברגע שאנחנו מגשימים חלומות אישיים. יחד עם זה, החלום הגדול הוא התנאי להיווצרותם ואז – להגשמתם.
לסיום, לפני שאני קורסת לתוך הפוסט הזה עכשיו, אני קוראת לכם להמשיך לחלום, כדי להישאר מציאותיים.
