על פי הגישה האקזיסטנציאליסטית, הקיום שלנו נמצא על המתח ביננו לבין האנשים האחרים. זה הסרגל, בעזרתו נוכל למדוד את הרווחה הנפשית שלנו. עד כמה טוב לנו בחיים ועד כמה טוב לנו עם עצמנו.
כל קושי שאנחנו מרגישים בא לידי ביטוי בקשרים עם הסובבים. כאן בשדה הזה נוצרים, מתנהלים ונפתרים הקונפליקטים.
תארו לכם רשת או מארג של קשרים. כל אחד מאיתנו מייצר אריג ייחודי משלו שמשתנה כל הזמן במהלך החיים, מתמזג, נפרד ומתמזג שב, כל פעם באופן שונה עם מארג אחר. וביחד אנחנו מייצרים מארג גדול יותר.
במחזה ״בדלתיים סגורות״ סארטר כותב משפט מאוד דרמטי, משפט שמתאים לו להישמע בתיאטרון: ״הזולת הוא הגיהנום״. למה סארטר התכוון? הזולת היא נתון. מה שלא נעשה – היא אחד התנאים הקיומיים המשותפים שלנו. זאת עובדה – אנחנו נולדים לתוך עולם שבו יש אנשים אחרים. ואופן הקשרים שאנחנו גדלים בתוכם והמשפיעים עלינו, כמו אופן הקשרים שאנחנו משפיעים עליהם ויוצרים בהמשך – כל אלה מכתיבים לנו את הדרך.
תלות מול עצמאות
מהו כלי מדידה על הסרגל שלנו? מה מודדים בדיוק בסרגל הקשרים? אנחנו מודדים תלות מול עצמאות – אלה שני הקצוות. ככל נתקרב לקצה של התלות – יהיה לנו קשה יותר ליצור ולתחזק קשרים.
אז, איך אנחנו, בתור אנשים בוגרים היום, יכולים לעבוד על העצמאות האישית שלנו ופחות לבזבז אנרגיה במערכת יחסים יותר תלותיים?
התמודדות
השלב הראשון בהתמודדות – לזהות האם התנהגויות, רגשות, מחשבות שאתה מתנהג, מרגיש או חושב – האם הם באמת שלך? מצבים בהם אתה יכול להגיד לעצמך ״זה משתלט עלי״, ״זה לא בשליטתי״, ״אני לא יודע איך להתגבר על הרגש הזה״, או ״איך לצאת ממחשבות שתקועות לי בראש״. כשיש את ההבנה וההפרדה בינך לבין משהו שמפריע – זה אומר שמה שמפריע לך הוא לא שלך.
השלב הבא בהתמודדות – זה לסמן לעצמנו את המרחב האישי שלנו. אין טעם להאשים את אלה שחודרים למרחב שלנו ומערבבים אותנו עם הרגשות והמחשבות שלהם. יש טעם להבין את מקומם ובו זמנית – להחליט שאתם לא שם. הוא זה הוא, ואני זה אני.
אין טעם לומר לעצמך ״זה בגללה״ – זה לא יעזור. כשאנחנו מאשימים מישהו במה שעשו לנו, מאשימים אותה במי ש״הפכנו להיות״, אנחנו מסירים מעצמנו את האחריות. אבל עזבו את המילים המפוצצות. מה שבאמת חשוב, זה שאנחנו פוסלים אפשרות של שינוי. פוסלים אפשרות שנרגיש טוב יותר עם עצמנו.
